שיר, בת שמונה.

כשקמתי בבוקר אמא שמה לי גבינה בלחמניה. אני ממש לא אוהבת גבינה, אבל אמא היתה קצת עצבנית כי היתה לה איזו פגישה חשובה עם איזה מנכל בעבודה. אז עזבתי,אני כבר יבקש משרון או מטל קצת אוכל, אצלן לא מקפידים על בריא.

לקחתי את אלזה, הבובה שלי ויצאתי לביצפר.

כמה שעות אחר כך אמא התקשרה . היא אמרה שאני צ'כה לחזור הביתה. שאלתי אותה איך היה בפגישה החשוב שלה, היא אמרה שאין זמן עכשיו וצריך להזדרז לחזור,המורה שלחה אותנו הביתה.הם אמרו שזה מצב חירום. באתי מהר, טוב שאנחנו גרים קרוב לביצפר.
היו מלא כל מיני כוחות ביטחון ולוחמי אש וכאלה. זה קצת קצת הלחיץ אותי.

עליתי הביתה.
אמא כבר ארזה מזוודה. שאלתי למה. לאן הולכים.

אמא לקחה אותי לחלון. כל הוואדי היה מלא עשן ולהבות.
היא אמרה שצריך להתפנות.
להתפנות???
למה???
ואמא הסבירה שזה נהיה מסוכן וקרוב מדי, והבית שלנו כבר כמעט בקו האש, הצעתי שנסגור חלונות, אמא היתה קצת עצבנית. אין זמן אין זמן, להזדרז.

בדקתי שאלזה בילקוט. אמא אמרה לי להוסיף לתיק מה שחשוב לי. לקחתי את הציור שטל ואני עשינו שבוע שעבר. יצא כזה יפה, אני רוצה לשמור אותו. ובסוף החלטתי גם לקחת את הטרנינג שאמא קנתה לי בספרד. כולם אמרו שהוא יפה לי.

חוצמזה הוא וורוד. וחם.

קראתי לג'וי, הכלבה שלנו לבוא איתנו. היא ממש לא רצתה לעזוב. מאי אחותי הגדולה אמרה שתיקח אותה בידיים. ג'וי ממש בכתה. אל תבכי, אמרתי לה, זה רק לקצת זמן. תיכף חוזרים.

ואמא ומאי הסתכלו אחת על השניה במבט מהיר כזה.

במדרגות אמא ירדה מהר, ומאי ואני ירדנו שתיים שתיים.

אמא הסתובבה, ואמרה לי "שיר מותק, לא היתה פגישה. המנכל ההוא לא יכל להגיע. סגרו את הכבישים".

ורק כשהגענו למטה, נזכרתי שיש לי את הספר הזה מסבתא שכבר נפטרה, עם התמונות היפות ההן, ואני נורא צריכה אותו כי אני קוראת בו כל לילה.

אבל הכבאי כבר לא הרשה לי לעלות.
אוף אוף אוף.
אני מחזיקה חזק את הדמעות כי אני מתביישת לבכות.
אני כבר בת שמונה……

*****************************

מושקי, בת 12.5

בבת אחת נהיה בלגן.

המורה דיני, גרה באיזור שם, באחוזה. אז נכון שהיא בבית הספר עכשיו,אבל היא קיבלה הודעה שהרחוב שלהם נמצא בקו האש. כולנו התיישבנו לומר תהילים. כי נהיה קצת מסובך.

המורות לא ממש אמרו לנו מי ומה אבל בסוף לא היתה ברירה. היינו צריכות להשתחרר הביתה, והיה צריך להתקשר להורים.

מלא אבות של החברות שלי בכלל לא בארץ,יש עכשיו את כינוס השלוחים של חבד, והגברים נסעו,המורה חני למשל , נשארה לבד עם כל השמונה ילדים שלה. חשבתי עליה עכשיו, מנסה לאסוף אןתם בלי רכב, ועל הבת היולדת שנמצאת אצלה עכשיו לבד בבית עם התינוק החדש. איך היא תסתדר????

הלוואי שהייתי יכולה לעזור לה, אנחנו גרים קרוב, אבל אני צריכה לעזור לאמא עם התאומים, כי גם אבא שלי בכינוס בקראון הייטס.
אוף. למה פתאום אני צריכה לבכות.

*****************************

נעמה, בת שלושים וקצת.

בבוקר סבתא ברכה התקשרה.
יותמי ענה לה.

היא כל כך אוהבת אותו. וקשורה אליו. היא אומרת שהוא הנקמה שלה בהיטלר. שהוא ההמשך. אני דווקא אוהבת. לראות את הקשר היפה הזה נרקם,הם שוחחו כמו בכל בוקר ויותם הלך לגן.

כשירון חזר מהתפילה, הוא סיפר שבחיפה יש שריפות,כמו שהיה אתמול בכל מיני מקומות,דווקא התפלאתי. חיפה נורא רגועה ולא עיר של טרור, אלא דו קיום אבל אולי זה באמת הרוח. קצת צירוף מקרים, אבל איתני הטבע….
לקראת צהריים הבנו שזה יותר מבהיל ממה שחשבנו.

סבתא ברכה התקשרה פעמיים. לא, היא בכלל לא בלחץ, ומה שהיא כבר עברה, היא תעבור גם את זה, אבל הקצב של החדשות, וההיסטריה, התחילה להשפיע עלי.
בצהריים ירון התקשר לברכה, סבתא שלו.

הוא אמר לה שהוא בא לקחת אותה אלינו, כי אנחנו רחוקים מקו האש. היא ממש לא רצתה, אבל ירוני לא וויתר לה. "אבל ירון, אני גרה בדיור מוגן" היא אמרה. והוא ענה לה ,שהפעם הוא רוצה להגן עליה באופן אישי. קו האש קרוב, הוא אמר לה. ככה זה נכדי זקונים, הם דאגנים. הוא ביקש מנה שתארוז מה שחשוב לה ואת התרופות, המשקפיים ואת התמונה של סבא נתן ז"ל ואת שתי התמונות הממוסגרות מהמסדרון של אבא ואמא שלה שהלכו בשואה,כשהוא הגיע היא עוד היתה באמצע,היא זזה לאט, הוא סיפר לי אחר כך. ואספה חפצים לתיק ולשקיות ניילון עם ידיות. גם את הצעיף שסבא נתן הביא לה וגם אלבום של תמונות כשהם היו צעירים ובאו לארץ משם.

וכל הזמן הזה היא זמזמה שיר "אחים בעיירה שרפה, עיירתינו בוערה כולה….",זה שיר שהיא היתה שרה לירוני ביום השואה, וכשהיה לה קשה עם הגעגועים לסבא נתן.

ירוני זירז אותה. זה כבר התחיל להריח קרוב. והקולות מהרחוב לא בישרו טוב,סבתא ברכה עמדה בדלת. היא נראתה זקנה מתמיד וכפופה.

היא הביטה על הבית השמור והמטופח. ואז היא הרימה עיניים עצובות לירוני ואמרה לו: "נו, בוא נלך. יותם מחכה לי".
היא ירדה במדרגות בלי לסובב את הראש.

וירון נעל את הדלת
ובכה.

*

דסי, בת ארבעים וחמש. מהדר.

היה עשן. המון עשן. זה ישר הזכיר לי את השריפות של אתמול. אבל מה הקשר??? למי בוער להדליק את רחוב גאולה??
סתם רחוב עם בתים. בלי חורשה.

אבל העשן הסמיך.
והריח חדר מבעד לחלונות הסגורים.
והרוח העיפה את העשן אל הכיוון שלנו.
אז יצאתי להוריד את הכביסה.

בטח קצר חשמלי או משו. בטח שריפה קטנה. לא רואים להבות.
חבל שהכביסה תתפוס ריח.
התיישבתי עם הקפה והפלאפון.
תשעים ושלוש הודעות.
ורק בוקר.
מה קורה????
פותחת. קוראת.

יופי. שוב כולם משחקים בהיסטריה. יאללה שירגיעו.
עוד שעה עוברת והשערות מתחילות להתעופף. אש בבית חולים כרמל. אש פה, אש שם, קרוב לכאן, ליד תחנת דלק, מפנים את החיידר, יש גיצים ברחוב מיכאל.
אנשיםםם, מה נסגר איתכם??
נכון, שריפה, אבל לא נראה לכם שהגזמתם?

אז,כמו אחות גדולה, השארתי בוואצאפ ההודעה: " תקשיבו, יש בעיה, נכון, אבל בשביל מה להעלות את מפלס הלחץ ? למה להגזים? אל תאמינו לכל מה שאומרים לכם. הכל שטויות והגזמות. תחשבו בהיגיון.

כשהשעות נקפו התחלתי להבין שאני באיזו בועה פרטית שלי, וההגזמות מהבוקר, הן המציאות הנוראית .
קו האש התפתל ועבר בין שכונות כבישים ובתים . חצה שכבות אוכלוסיה. ולא התחשב במצב סוציואקונומי.

ליחך בתאווה דירות יוקרה, ומחסנים זנוחים, והכי הכי שרף לאנשים את היום הזה
ואני רק מסתובבת עם המחשבה הזו על ההודעה הקולית מהבוקר.
אני מקווה ששכחו לי אותה, כי יצאתי שם כזו בת יענה.

****************************
תודה לכל החברים הטובים, האנשים היקרים, המשפחה, שהתעניינו היום רבות והציעו עזרה, בית וכל מה שצריך.

קו האש.
מילה של מלחמה. מילה של מאבק. מילה של פחד וחוסר ידיעה.
והיום היא נגעה בנו. בעורף,
אין לי כרגע מילים מתאימות.
אולי יהיו לי כשייגמר הכאוס הזה.
הלב שלי עם כל אלה שאיבדו או מאבדים עכשיו.
בית, אימון, שגרה, נוף, כח, רכוש, ימים, שעות, ביטחון, והמון כאב פחד ודמעות.
דבר אחד אל תתנו לקו האש לקחת מאיתנו, את התקווה.

דסי זייבלד היא תושבת חיפה